<h1>סמ"ק מצוריך סימן קפ"א</h1>
<h2>דף כח.</h2>
המגרש אשתו לא תנשא בשכונתו, פ"ה לפי שמכרת ברמיזותיו ובקריצותיו שמא יבא לידי עבירה, ואם היה כהן אפילו לא הייתה נישאת לא תדור עמו במבוי, פירשו התוספות היינו דווקא במבוי שלהם שצדו אחד סתום אבל במבוי שלנו ששני הראשים פתוחים לרשות הרבים ודאי אין לו דין מבוי ומותר לדור אפילו בשכונתה ועל זה סמכו רבני אובלינ"ש והתירו', עכ"ל התוס', דכהן אסור בגרושה אבל בישראל כל זמן שלא נישאת תדור בשכונתו, וכפר קטן נדון כשכונה ותניא היא נדחת מפניו [והוא לא נדחה מפניה בחצר של שניהם היא נדחית מפניו] וכל שכן בחצר של שכירות משום דטלטולא דגברא קשה מדאיתתא שנאמר [ישעיה כ"ב] היה ה' מטלטלך טלטולא גבר, ואם היה חצר שלה הוא נדחה בפניה, לוה המינה בנכסי אביה, פ"ה בכהן שגירש אשתו קמיירי שלוה המינה בהיותה תחתיו בנכסי אביה שהוא בידה נכסי מלוג, אינה נפרעת ממנה על ידי עצמה שלא יתקרבו בדברים אלא על ידי אחרים, אמר רב ששת [ואי] נחותי לדינא לא (מוקמינן) [מזדקנינן] להו אמר רב (ששת) [פפא] שמותי משמתינן להו רב הונא ברי' דרב יהושע אמר נגודי מנגדינן להו, אמר רב תניא באבל רבתי, פ"ה במסכת שמחות, במה דברים אמורים כשנתגרשו מן הנישואין אבל ניתגרשו מן האירוסין נפרעת על ידי עצמה דאין לבו גס בה ואינה מכרת ברמיזותיו ובקריצותיו, עכ"ל פרק ב' דכתובות (דף כ"ח).
<h2>דף עב.</h2>
לגרש את האשה דכתיב (דברים כ"ד) כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. ערות דבר כגון עוברת על דת משה מאכילתו דבר שאינו מעושר ומשמשתו נידה ולא קוצה לו חלה ונודרת ולא [מ]קיימת, וכגון עוברת על דת יהודית שיוצאת וראשה פרוע ואפילו קלתה על ראשה אם יוצאה לרשות הרבים ולדידן שבכה שקורין הוטלי"ן במקום קלתהא) אבל מחצר לחצר דרך מבוי שרי, וטווה וורד כנגד פניה פר"ח שטוה צמר אדום על פניה כדי שיפול אדמומית על פניה, ומשחקת עם הבחוריםב), ואמרינן בתוספתא (כתובות פ"ז ה"ו) שצריכה התראה להפסידה כתובתה ואם לא התרו בה יוציא ויתן כתובה, ומתקנת רבינו גרשום ז"ל אינה יוצאת אלא אם כן יש עדים בדברג). וא"ר שלמדנו עיקר גירושין מן התורה ממקרא זה והיה אם לא תמצא חן כו' מלמד שאינו מגרש אלא מרצונו ואם גרש שלא ברצונו אינה מגורשת אבל האשה מתגרשת אפילו שלא מרצונה, אבל יש שכופין אותו להוציא מוכה שחין ובעל פוליפוס, פירוש ריח הפהד), ומשומד [ואותן שכופין להוציא בפרק המדיר (כתובות דף ע"ב)] מכריחין אותו על ידי גוים לעשות מה שיאמר ישראל, וצריך שיאמר רוצה אני. מבטל מודעות קודם הנתינהה), וגם יקראו הגט ב' פעמים [אחד] לפני הנתינה [ואחד לאחר הנתינה], וכתב מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתיבה ולא בדבר אחר ובכלל זה שיהיה הקלף והדיוו) משל בעלז) וגם אמרינן בפרק גט פשוט (ב"ב דף קס"ז) שצריך שיפרע הבעל שכר הסופר מן הדין אלא התירו חכמים שתתן האשה שכר הסופר שלא תתעגן והקנו חכמים שכר זה לבעל דהפקר בית דין הפקר ומתקיים בזה ונתן כמו שאמרו בגיטין פרק בתרא (דף פ"ז). לה שיהיה נכתב לשמה, ועוד דדרשינן לה ונתן לה ולא לה ולחבירתה שאין שתי נשים מתגרשות בגט אחד. ספר כריתות שיהא עניין אותו ספר כתוב מעניין גירושין כדאמרינן (גיטין כ"א) לספירת דברים בעלמא הוא דאתא וגם דרשינן (שם) מספר כריתות דבר הכורת בינו לבינהח) ולא ישאר עליה רשות הבעל ואם עדיין לא נכרת בינו לבינה כגון שאמר על מנת שלא תשתה יין לעולם אין זה כריתות כדפירש בהגה"ה. ונתן בידה מלמד שאינה מגורשת עד שיתן הגט לידה או ליד שלוחה שהוא כידה או לחצירה שהכל הוא כידה, אבל אם הגט מונח על הארץ ואמר לה טלי גיטך מעל גבי הקרקע ונטלתו משם הרי זה אינו כלום וכן אם היה הגט קשור על ידו או על יד שלוחו ונטלתו משם אינו כלום אבל הרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששילפה הגט הרי זה גט. א)0ואפילו שערה מכוסה במטפחת, לשון ס"ג. ב)0או שטוה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, או שתובעת תשמיש בקול רם מבעלה או ששכינותיה שומעות אותה מדברת על עיסקי תשמיש או שהייתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה עכ"ל ס"ג. ג)0ואפילו התרו בה ואפילו בכתובתה לשון ס"ק. [פירוש עברה בינו לבינה וידע שהיא עוברת על דת והתרה בה בלא עדים וחזרה ועברה הוא טוען שעברה אחר התראה והיא אומרת לא עברה כלל ולא התרה [בי] (כי) אם רצה להוציא הרי זה נותן כתובה אחר שתשבע שלא עברה שאם תודה שעברה אחר ההתראה אין לה כלום עכ"ל מיימון (פכ"ד מאישות), אם יש עדים והתראה שעברה על דת תפסיד כתובתה ואין לה לא עיקר ולא תוספת ולא תנאי מתנאי כתובה ואין מוציאין מן הבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסי צאן ברזל שלה ואין צריך לומר נכסי מלוג, וכן מי שזנתה תחת בעלה אין לה כתובה לא עיקר ולא תוספת, וכל אחת מהן נוטלת הנמצא מנדוניאתא ויוצאה, ואין הבעל חייב לשלם לא מה שפחת ולא מה שאבד. כיצד היא יוצאה משום שם רע שהיו שם עדים שעשתה דבר מכוער ביותר שהדברים מראים שהייתה שם עבירה אע"פ שאין שם עבירה ברורה בזנות, כיצד שהיתה בחצר לבדה וראו אחד יוצא ונכנס ומיד בשעת יציאתו מצאו אותה עומדת מעל המטה והיא לובשת את הסינור, שעזרא תיקן שתהא אשה חוגרת בסינר בתוך ביתה משום צניעות אם לא חוגרת אינה עוברת על דת ולא הפסידה כתובתה, או חוגרת חגורתה או שמצא [רוק] לח למעלה [מן הכילה] כדאיתא פרק ב' דיבמות (דף כ"ד), ובירושלמי [כתובות פ"ז ה"ו] מוסיף או שהיו שניהם יוצאין ממקום אפל או מעלין זה את זה מן הבור וכיוצא בו או ראו אותן מנשקין או מגפפין זה את זה או שנכנסו וסגרו את הדלת וכיוצא כדברים אילו, אם רצה להוציא תצא בלא כתובה ואין זו צריכה התראה, והעוברת על דת משה או על דת יהודית וכן זו שעשתה דבר מכוער אין כופין את הבעל להוציא אלא אם כן רוצה מדעתו. הגה"ה מתשב"ץ, ועוברת על דת אסור לבעל לקיימה שהרי בעיא היא בסוטה פרק ארוסה (דף כ"ה) אם הבעל יכול לקיימה ולא פשט מידי אע"ג שהספר אומר לשם סתמא דמילתא כיון דעוברת על דת היא מינח ניחא ליה, דמשמע אם היה רוצה הבעל לקיימה ולא היה מקנא לה מותר אנן אשינויי דחיקא לא סמכינן, ועוד ראייה מפרק (קמא) [בתרא] דגיטין (דף צ') כשם שיש דעות במאכל כך יש דעות באנשים כו' עד ויש לך אדם שזבוב נופל בתוך התמחוי ומוציאו ואוכל מה שבתוכו כמו כן יש מדות אדם רע שראה אשתו יצאה וראשה פרוע וטווה בשוק וערומה משני צידיה ורוחצת עם בני האדם כזו מותר לגרשה מן התורה, אבל אם אין יודעין הדבר כי אם על פיה ושואלת תשובה מותר לקיימה כי הפה שאסר הוא הפה שהתיר, הגה"ה מיהו בכתובות לא משמע כן, עכ"ל תשב"ץ (סי' תס"ח). ואשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר לישאנה שזה מוציא רשעה מתוך ביתו וזה מכניסה עכ"ל מיימוני. ולא יוציא אם רוצה עד שיבואו עדים ויעידו שזינתה אשתו זאת בפניהם מרצונה אז ודאי כופין אותו להוציא. רבינו תם תפס לו שיטה אחרת בעניין זה ברוכל יוצא ואשה חוגרת בסינר הואיל ומכוער הדבר תצא, ומפרש תצא מרוכל אם גרשה זה ונשאת אחר כן לרוכל שהרי זה קול דלפני נישואין אבל מן הבעל לא תצא דלקלא דבתר נישואין לא חיישינן. עכ"ל ס"ג]. ד)0בפרק המגרש (דף פ"ח) אמר רב נחמן אמר שמואל גט המעושה בדיני ישראל כשר פירוש בדין כגון האומר איני זן ומפרנס (אבל) [או כל] אותן השנויין בפרק המדיר שכופין אותו להוציא, ושלא כדין פסול ופוסל, בגוים בדין [פסול ופוסל ושלא בדין] אפילו ריח הגט אין בו, מתוך הירושלמי [גיטין פ"ט ה"ט] משמע דבגוים תמצא כשר כגון ששוטרי גוים תופסין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומר לך, וצריך שיאמר אני רוצה עכ"ל תוספות מס"ג. ה)0שאמר רב ששת פרק אומר עלי (ערכין דף כ"א) האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעין מודעא פירוש מי שאמר בפני שנים בצנעא גט שאני כותב לאשתי בטל הוא ואחרי כן נותנו לה בפני שנים אחרים זו היא מסירת מודעא על הגט והגט בטל לשון ס"ג. ו)0והקולמוס ואם הקולמוס משל אחרים אינו פסול בכך שהרי בעל הקולמוס אין לו בשביל כך בגט כלום כיון שמן הקולמוס לא נשאר כלום בגט כמו שנשאר מן הדיו עכ"ל סר"ב. ז)0ואם אין לו (לא) יקנה דהא בעינן וכתב ונתן והוא הדין אם כותב הסופר במצות הבעל שהוא כשר ובלבד שיתננו אחרי כן לבעל להיות שלו, (כתבו) [כדתנן] (הסופר) הכותב טופסי גיטין צריך שיניח כו' משמע שהסופר כותב משלו אבל יותר הוא טוב ליתנו לבעל תחילה כדי שלא ישכח הסופר ליתנו אחרי כן לבעל. עכ"ל ס"ג. ח)0שלא ישים שום תנאי בגט שתהא אגידא ביה כלל לאחר נתינת הגט כגון אם אמר הרי זה גיטך על מנת שלא תשתה יין ושלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות עכ"ל ס"ק.
<h2>דף עב:</h2>
הנושא אשה ונמצא עליה נדרים תצא בלא כתובה בלא עיקר ובלא תוספת, באילו נדרים אמרו שלא תאכל בשר שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונין כדאיתא בפרק המדיר (דף ע"ב), אבל [אם] נמצאו עליה נדר אחד חוץ מזה לא הפסיד[ה] כלום. וכן אמרו שם הכונס אשה סתם ונמצאו בה מומי נפשות ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע (וראה) [ורצה] תצא בלא כתובה בלא עיקר ובלא תוספת, כיצד היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אילו ואפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרוב[ות]יו וחזקה ששמע (וראה) [ורצה], ואם אין שם מרחץ טוע(י)ן במומים שבסתר, ונכפת בעתים ידועים הרי הוא כמומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן וחזקה ששמע ונתפייס, ודבר ידוע שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים להלך בשוק ופניהם גלויות והכל יודעים אותן ואומרים זו בתו של פלוני וזו אחותו של פלוני כמו ערי דרום בזמן הזה אבל בערי המערב ובטוליטא וסביבותיה שאין דרך הבנות לצאת שם בשוק כלל ולא תצא הבת למרחץ אלא בנשף מתנכרת ומכוסה הרי זה טוען אף במומין שבגלוי והוא שלא היה שם מרחץ בעיר ושלא היה (קרובים בה) [לו קרובה] לבדוק [בה]. הגה"ה מן המיימון, אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות ויש לו קרובה אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותה ערומה במרחץ ואם דרכן להתנכר ולהחבא אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן שהמרחץ לבד עד שלא תראה ותודיע הרי זה טוען אף במומין שבגלוי שדברים אלו של טעם הם ואינם גזירת הכתוב הוא. ומקצת הגאונים אומרים שזה שאומרים חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו אינם קרובותיו ממש ואפילו מיודעיו ואפילו היה גר בעיר שאין לו קרוב בעיר כלל אם יש שם מרחץ אינו יכול לטעון שאי אפשר שלא יהיו לו רעים ואומר לאחד מרעיו שתבדק לו לאשתו ולפיכך שמע ונתפייס, ולא יראה דין זה שאין אדם מוציא כל מה שבלבו מדברים אלו לכל אלא לקרוביו ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרובותיו ביותר, עכ"ל המיימוני.
כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים ויתר עליהן בנשים ריח רע וזיעה וריח הפה וקול עבה, ודדין גסין מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת מבוקע ושומא שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואפילו קרובה משער ראשה ואפילו אין בה שיער זו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים, אבל אם היתה שומא שיש בה שער (כשאר) [בשאר] הפנים או שומא גדולה כאיסר אע"פ שאין בה שיער הרי זה מום בין בכהנים בין בנשים. ואילו מומין הפוסלין בכהנים מאה וארבעים הם. שמנה בראש, א מי שאמצע קדקדו שוקע למטה כמו שדחקוהו ביד. ב מי שאמצע קדקדו עולה למעלה כמו ביצה. ג מי שפאת ראשו יוצא כנגד פניו כמו מקבת. ד מי שראשו רחב ויוצא מכאן [ומכאן] עד שימצא ראשו על צוארו כמו ראש הלפת על העלין שלו. ה מי שראשו יוצא מאחור [נגד] ערפו. ו0הקרח שאין בכל ראשו שער כל עיקר ואם יש בו שיטה של שיער מוקפת מאחריו מאוזן לאוזן כשר. ז מי שהיה שיער מקיף מאוזן לאוזן מלפניו ושאר הראש קרח פסול. ח מי שהיה השער מקיף כל הראש סביב מלפניו ומאחריו ואין שער באמצע פסול. שנים בצואר, א מי שצוארו שוקע הרבה עד שנמצא ראשו כאלו מונח על כתפו. ב מי שצוארו ארוך עד שיראה נשמט מבין כתיפיו. תשעה באוזן, א מי שנפגם שחום אזנו כדי שתחגור בו הצפורן (נפגם) [בפגם] אבל העור המוקף לשחום האוזן אין בו מום בין נפגם בין ניקב בין נסדק. ב מי שנסדק שחום האוזן כל שהוא אע"פ שלא חיסר. ג מי שניקב שחום אזנו נקב ככרשיניה בין נקב עגול בין נקב ארוך אם מצטרף לכרשיניה הרי זה מום. ד מי שיבשה אזנו כדי שתנקב ולא תצא דם. ה מי שהיתה אזנו כפולה לשנים ובלבד שיהיו לו שני שחומים אבל אם אין לו אלא שחום אחד כשר. ו מי ששתי אזניו קצרות הרבה. ז מי ששתי אזניו נפוחות הרבה דומות לספוג. ח מי שאזניו מדלדלות למטה. ט0מי שאזנו אחת משונה מחברתה במראה. חמשה בגביניו, א0מי שאין לו [אלא] גבין אחד. ב מי שאין לו שער בגביניו. ג0מי שגביניו שוכבין. ד מי שיש לו גביניו יתר על שתים. ה0מי שאחד מגביניו משונה מחבירו בין ששערו של זה [ארוך ושערו של זה קצר] בין ששערו של אחד שחור ושיער השני אדום או לבן פסול. שבעה בריסי העין, א מי שניקב ריס מריסי עיניו בכל שהוא. ב מי שנסדק ריס מריסי עיניו בכל שהוא. ג מי שנפגם ריס מריסי עיניו בכל שהוא. ד מי שאין לו שער בריסי עיניו. ה מי ששער עיניו מרובה מעובה הרבה. ו0מי ששער עיניו משונה מריס אחר כגון אחד שחור ואחד לבן או אחד נושר והשני מעובה. ז מי שעפעפיו סגורות מעט ואינן נפתחות הרבה כשאר כל אדם. תשעה עשר בעינים, א0העיור בין באחת מעיניו בין משתי עיניו. ב מי שאינו רואה באחת מעיניו או משתיהן אע"פ שאין נראה בהם שינוי כלל מחמת שיהיו מים קבועים כנגד ראותו. ג מי שאינו רואה בעיניו או באחת מהן ראיה ברורה מחמת שיהיו בה סנוירים קבועים. ד מי שבעיניו עצב מאיי"ל בלע"ז שאינו נראה. ה מי שיש בשר יתר בעיניו עד שחפה מעט מן השחור שבעין. ו מי שנמשך הלובן של העין ונכנס ממנו מעט בשחור עד שתמצא השחור מעורב בלובן וזהו תבלול אבל אם יצא מן השחור לתוך הלבן אינו מום. ז מי שהיתה נקודה לבנה בתוך השחור וזהו דק והוא שתהיה צפה על גב השחור אבל אם לא היתה צפה שהיתה משוקעת בשחור אינו מום (לכן) [וכן] אם נקודה שחורה [בתוך הלבן אפילו צפה אינו מום. ח היתה נקודה שחורה] שוקעת בתוך השחור פסול, אבל אם היתה צפה אינו מום. ט מי שהיו שתי עיניו מלמעלה מן המקום הראויין להן קרובות מן הפדחת. י מי שהיו שתי עיניו עגולות ואינן נמשכות מעט באורך כשאר בני אדם. יא מי שעיניו מוזרות והן יוצאות כעיני הנמר (ובמי) [וכמי] שמסתכל בעת שכועס הרבה. יב מי שעיניו גדולות כשל עגל. יג מי שעיניו קטנות כשל אווז. יד מי שעיניו זולפות תמיד. טו מי שלחלוחית נמשכת מראש עיניו מכנגד החוטם או מזנב עיניו מצד צדעיו. יו מי שמקבץ ריסי עיניו ועוצמן מעט מעט בשעה שרואה או בשעה שרוצה לדקדק בראיה. יז מי שראיית עיניו מעורבבת עד שרואה החדר והעליה כאחת ויודע דבר בעצמו זה בעת שידבר עם חבירו ונראה כאלו הוא מסתכל באיש אחר. יח0מי שהוא עיניו למטה מן המקום הראוי להם. יט מי שאחת מעיניו משונה מחבירתה בין ב[מ]קומה בין במראה כגון שהיתה אחת שחורה אחת פחותה או אחת גדולה ואחת קטנה פסול. תשעה בחטם, א מי שניקב חוטמו ואפילו מצד אחד. ב מי שנסדק חוטמו. ג מי שנפגם חוטמו. ד מי שעיקר חוטמו (או) שוקע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת וזה חרום. ה מי שאמצע חוטמו בולט עולה למעלה. ו מי שעוקץ חוטמו (מטה) [נוטה] למטה. ז מי שחוטמו עקום לצד אחד. ח מי שחוטמו גדול מאיבריו. [ט מי שחוטמו קטן מאיבריו] וכיצד משערין אותו באצבע קטנה של ידו אם חוטמו גדול ממנו או קטן ממנו הרי זה מום. תשעה בפה, א מי שנקבה שפתו אפילו אחת מהן. ב מי שנפגמה שפתו. ג מי שנסדק שפתו והוא שתסדק מקיר שלה עד שתחלק לשני חלקים. ד0מי שעצם לחייו התחתון עודף על העליון בכל שהוא. ה מי שפיו (כלום) [בלום] סתומה מחמת גופה וברייתו אבל מחמת הרוח אינה מום. ו מי שניטל רוב המדבר שבלשונו. ז מי ששפתו התחתונה עודפת על העליונה. ח מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה. ט מי שפיו רפוי (וריח) [ורירו] יוצא מפיו. שלשה בכריסו, א מי שכריסו עבה. ב מי שטיבורו יוצא ואינו שוקע כשאר בני אדם. ג מי שדדיו שוכבין על בטנו כדדי אשה. שלשה בגב, א0מי ששדרתו עקומה. ב מי שיצאה חוליה משדרתו בין שבלטו לחוץ או נכנסו לפנים או נתש לצדדין וזהו בעל חטוטרת. ג מי שנפתח בשר מגבו ונעשה כ[ח]טוטרת אע"פ שלא זזה חוליא ממקומה הרי זה מום. ששה בידים, א מי שיש לו אצבע יתירה מאצבעות ידיו אפילו היו שש שש ואם חתך היתירה כשר ואם היה בו עצם אפילו חתכה פסול. ב מי שחסר אצבע מידו. ג מי ששתי אצבעות ידיו קולטות עד למעלה מן הפרק לצד הצפו[ר]ן ואם חתכה והפרישן עד הפרק כשר באיזה פרק אמרו בפרק ראשון הסמוך לכף היד. ד מי שאצבעותיו מורכבות זו על גב זו. ה0מי (שפקח) [שפיקה] יוצא(ו)ת מג[ו]דלו פירוש חתיכת בשר גדולה (כפיקח) [כפיקה]. ו מי שהיה איטר יד ימינו ואם היה שולט בשתי ידיו כשר. ששה עשר באבר הזרע, לא פירשתי כי אינו שייך באשה. חמשה עשר בשוקים וברגלים, א מי ששוקיו עקומות עד שמחבר רגל לרגל ואין ארכובותיו נוגעות זה בזה. ב מי שפיקתו יוצאות (מגודלו) הפיקה הוא העצם העגול שלמעלה מן העקב לצד פנים ודומה לפיקה שטוות הנשים. ג מי שעקיביו יוצאין לאחוריו עד שנמצא השוק כאילו הוא עומד באמצע רגלו. ד מי שפרסתו רחבה כשל אווז אע"פ שאינה קלוטה כשל אווז. ה מי (שפיקח) [שפיקה] יוצא(ו)ת מגודלו. ו מי שיש לו אצבע יתירה אע"פ שיש לו שש ושש ואם חתכה כשר והוא שלא יהיה בה עצם. ז מי שחסר מאצבע רגליו. ח מי שאצבעותיו מורכבות זו על זו. ט מי שהיו אצבעות רגליו קולטות עד למטה מן הפרק ואם חתכה להפרישה כשר. י מי שרגלו כולה שוה שנמצא רחב פס (רגל ו)אצבעותיו כרוחב עקיביו וכאילו [הוא] חתיכה שוה. יא מי שרגלו (עמו) [עקומה] דומה למגל שנמצא פס רגלו שיש בו האצבעות עם עקיביו כאילו הם שני ראשי הקשת. יב מי שרגלו חלולה והוא שיהיה אמצעה גבוה מעל הארץ ונמצא כשהוא עומד [עומד] על עקיביו ועל אצבעות רגליו. יג מי שמקיש בקרסוליו בעת שמהלך. יד מי שמקיש ארכבותיו בעת שמהלך. טו מי שהוא איטר ברגל ימינו. ארבע בכל הגוף, מי שגופו גדול מאיבריו. ב מי שגופו קטן מאיבריו. ג מי שארוך ביותר. ד (מי) הננס והוא ביותר קצר עד שיהיו מופלגין משאר העם. שמונה בעור הבשר, א0הכושי. ב הלבן ביותר כמו גבינה. ג האדום כשני. ד בעלי נגעים שנשתנה העור מחמת עצמו כמו בוהק. ה נשתנה העור מחמת דבר אחר כגון צרבת המכוה. ו מי שהיתה בעור פניו שומא שיש בה שיער אע"פ שאינה כאיסר אלא בכל שהוא. [ז0מי שהיתה בעור פניו שומא כאיסר או יותר]. ח בעלי הדלדולין והוא שידלדל העור והבשר או הלחלוחית שיש בעור שנתדלדל באיזה מקום שיהיה מכל הגוף הרי זה מום ורש"י פירש בעלי הדלדולין כמו חתיכות בשר יוצאות ותולות הן. החרש השוטה הנכפה אפילו לימים רבים, ומי שרוח רע מבעתתו תמיד או בעיתים ידועים. מי שנשרו ריסי עיניו אע"פ שנשאר השער בעיקרו, ומי שנטלתו שיניו.
<h2>דף עה.</h2>
כיצד היא טענת המומין (או) [אם היו] המומין שנמצאו בה מומין שודאי היו בה קודם שתתארס כגון אצבע יתירה וכיוצא בו על האב להביא ראיה שידע בהן הבעל קודם הנישואין ורצה או שחזקתו שידע ואם לא הביא תצא בלא כתובה. היו בה מומין שאפשר שנולדו בה אחר האירוסין אם נמצאו אחר שנכנסה לחופה לבית הבעל על הבעל להביא ראיה שעד שלא נתארסה היו בה [והיה מקחו מקח טעות ואם נמצא בה והיא בבית אביה על האב להביא ראיה שאחר האירוסין נולד ונסתפחה שדהו, הביא הבעל ראיה שעד שלא נתארסה היו בה] או שהודית לו בכך והביא האב עדים שהכירה ושתק ונתפייס או שחזקתו שידע בהן ונתפייס הרי זה חייב בכתובתה ובמזונותיה. בא על אשתו ושהה כמה ימים וטען שמום זה לא נראה עדיין עד עתה אפילו היה בתוך הקמטים או בכף הרגל אין שומעין לו חזקה אין אדם שותה בכוס אלא אם כן בודקו יפה וחזקתו שראה וידע ונתרצה.
<h2>דף עה:</h2>
הנושא אשה ונמצא עליה נדרים תצא בלא כתובה בלא עיקר ובלא תוספת, באילו נדרים אמרו שלא תאכל בשר שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונין כדאיתא בפרק המדיר (דף ע"ב), אבל [אם] נמצאו עליה נדר אחד חוץ מזה לא הפסיד[ה] כלום. וכן אמרו שם הכונס אשה סתם ונמצאו בה מומי נפשות ולא ידע הבעל במום זה ולא שמע (וראה) [ורצה] תצא בלא כתובה בלא עיקר ובלא תוספת, כיצד היה מרחץ בעיר והיו לו קרובים אינו יכול לומר לא ידעתי מומין אילו ואפילו מומין שבסתר מפני שהוא בודק בקרוב[ות]יו וחזקה ששמע (וראה) [ורצה], ואם אין שם מרחץ טוע(י)ן במומים שבסתר, ונכפת בעתים ידועים הרי הוא כמומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותן וחזקה ששמע ונתפייס, ודבר ידוע שאין דין זה אלא באותן המקומות שהיה מנהג הנשים להלך בשוק ופניהם גלויות והכל יודעים אותן ואומרים זו בתו של פלוני וזו אחותו של פלוני כמו ערי דרום בזמן הזה אבל בערי המערב ובטוליטא וסביבותיה שאין דרך הבנות לצאת שם בשוק כלל ולא תצא הבת למרחץ אלא בנשף מתנכרת ומכוסה הרי זה טוען אף במומין שבגלוי והוא שלא היה שם מרחץ בעיר ושלא היה (קרובים בה) [לו קרובה] לבדוק [בה]. הגה"ה מן המיימון, אבל אם היה שם מרחץ בעיר זו שאין דרך הנשים לצאת בה ופניהם מגולות ויש לו קרובה אינו יכול לטעון שהרי הכל רואין אותה ערומה במרחץ ואם דרכן להתנכר ולהחבא אף במרחץ ושתהיה הבת רוחצת בלילה או בבית קטן שהמרחץ לבד עד שלא תראה ותודיע הרי זה טוען אף במומין שבגלוי שדברים אלו של טעם הם ואינם גזירת הכתוב הוא. ומקצת הגאונים אומרים שזה שאומרים חכמים מפני שהוא בודק בקרובותיו אינם קרובותיו ממש ואפילו מיודעיו ואפילו היה גר בעיר שאין לו קרוב בעיר כלל אם יש שם מרחץ אינו יכול לטעון שאי אפשר שלא יהיו לו רעים ואומר לאחד מרעיו שתבדק לו לאשתו ולפיכך שמע ונתפייס, ולא יראה דין זה שאין אדם מוציא כל מה שבלבו מדברים אלו לכל אלא לקרוביו ועוד שאין דעתו סומכת אלא לדברי קרובותיו ביותר, עכ"ל המיימוני.
<h2>דף עז.</h2>
האיש שנולדו בו מומין אחר שנשא אפילו נקטעה ידו או רגלו או נסמת עינו אליבא דרבנן דמסקינן התם כמותו דנסתפחה שדיהו אבל לא כרשב"ג, ולא רצתה אשתו לישב עמו אין כופין אותו להוציא וליתן כתובה אלא אם רצתה תשב ואם לא רצתה תצא בלא כתובה כדין כל אשה מורדת, אבל אם נולד לו ריח הפה או ריח החוטם או שחזר ללקט צואת כלבים או לחצוב נחושת מעיקרו או לעבד עורות שנינו בפרק המדיר (כתובות ע"ז) שכופין אותו להוציא, ומסיים בתוספתא שיתן כתובה, ואם רצתה תשב עם בעלה אבל אם נעשה האיש מוכה שחין כגון חולה כופין אותו להוציא וליתן כתובה ואפילו היא רוצה לשבת עמו אין שומעין לה אלא מפרישין אותה בעל כרחה מפני שהיא ממיקתו, ואם אמרה אשב עמו בעדים כדי שלא יבא עליה שומעין לה. גרסינן בירושלמי סוף אלמנה ניזונת אין מעשין אלא לפסולות, פירוש כגון אלמנה לכהן גדול שכופין אותו להוציא, ומקשינן והתניא המדיר את אשתו מליהנות לו יוציא ויתן כתובה ומתרץ אם שמענו שמוציא שמענו שכופין בתמיה, משם יש ללמוד שאין כופין אלא במקום ששנינו כופין, אבל חכמים אומרים אומרים לו חייבוך להוציא ואם תעבור יקראו אותך עבריין. וכל אשה שנולד בה מומין אחר שנשאת אע"פ שנעשית מוכת שחין אם רצה לקיים יקיים ואם רצה להוציא יוציא ויתן כתובה.
<h2>דף קא.</h2>
אמרינן במסכת נידה (דף י"ב) הנושא אשה ונמצא שאין עליה ווסת קביעה לנדתה ולא תרגיש בעצמה עד שתראה דם הרי זה לא תשמש אלא בשתי עדים שבודקת בהן אחד לפני תשמיש ואחד לאחר תשמיש חוץ מן העד של איש שמקנח בו עצמו, ואע"פ שמום גדול הוא לא הפסידה כלום שהרי בודקת עצמה תחילה ומשמשת, הרי שבדקה עצמה ונבעלה ובעת שקנחה עצמה היא והוא (ו)נמצא דם על עד שלה או על עד שלו אם אירע זה פעם (אחד או עד) [אחר פעם] ג' פעמים זו אחר זו אסורה לישב עם בעלה ותצא בלא כתובה לא תוספת ולא עיקר ואין לה תנאי מתנאי כתובה שהרי אינה ראוייה לשמש ויוציא ולא יחזיר עולמית שמא תתרפא ונמצא שלא גמר לגרשה בשעת גירושין, ומותרת להנשא לאחר כמו שבארנו בעניין הנדה, במה דברים אמורים כשהיתה כך מתחילת נישואיה ומבעילה ראשונה ראתה דם, אבל אם אירע לה חולי זה אחר שנשאה נסתפחה שדהו לפיכך אם בעל ולא מצא דם ואחר כך חזרה להיות רואה דם בכל שעת תשמיש יוציא ויתן כתובה כולה ולא יחזיר עולמית כמו שבארנו. בפרק הבא על יבמתו (יבמות ס"ד) פסקינן כרבי דאמר נשאת לראשון ומת לשני ומת לשלישי לא תנשא, עכ"ל ס"ג.
